גמדים מופיעים לעתים קרובות בספרות, באגדות עממיות ואלו לילדים, וברומנים של מדע בדיוני. בתרבות הפופ ובקולנוע הגמדים מופיעים הרבה פעמים כבדרנים של בדיחות רעות. בסיפורי אגדות כמו שלגיה ושבעת הגמדים שהופיע בלקט של האחים גרים, הגמדות מוצגת כישות שובבה – שמחה ללעוג ולצחוק על הפגם שלה, בודאי רחוק מחיי היומיום של בעלי המוגבלות הזאת. אדם עם גמדות מיוצג רק לעיתים רחוקות כבן אנוש רגיל נמוך קומה. הקשר החזק בין הגמדות הרפואית לבין הגמדים המיתולוגים מטשטש את הגבול בין הפנטזיה והמוגבלות.
המונח החביב על החברה שמאגדת אותם בארה"ב הוא "אנשים קטנים" little people. בספרות ובאגדה הישראליים המונח הפופולרי הוא גמד, כשהוא חמוד, כמו ב"מפנקסו של הגמד ספורון" מאת טובה הרשקוביץ, או ננס, כשהוא מנוול – "ננס מנוול” מאת אסף גברון. המונח ננס נחשב לבעייתי בשל זיקתו לגמדים מיתולוגיים. ואצל שלונסקי הגמד הוא שדון שיכול להפוך קש לזהב כשהוא משמיע הרבה רעש, ושלונסקי קרא לו גוץ, ("עוץ לי גוץ לי"), כך גם במקור של האחים גרים בגרמנית Rumpelstilzchen . ואילו ב"הרפתקאות אוץ וגוץ" מאת יצחק אבנון, גוץ הוא חתול.
אמנם בספרות אין מונח מוסכם, אך רובנו, שמטפלים בילדים נמוכי קומה, וכן האנשים הסובלים מקומה נמוכה מאוד, מסכימים כי המונח האסור בהחלט הוא גמד, מונח שהיה פופולרי במסגרת מופעי האנשים שהופיעו בקרקס הוויקטוריאני. לא פעם שואלים אותנו ההורים "האם הילד שלי הוא גמד?" ואינם מתכוונים למשהו משעשע או חמוד. רוב האנשים גדלו עם סיפורים וסרטים המציגים דמויות עם גמדות באור מגוחך, וראו ברחוב אנשים עם אכונדרופלזיה, אך הייתה להם אינטראקציה מוגבלת עם גמדים בחברה. אחד האתגרים העיקריים לילדים קטני קומה היא התצוגה הסטריאוטיפית של אנשים עם גמדות בתרבות הפופולרית. שם, אנשים עם גמדות מיוצגים בספרות ובתרבות כאישיות חד ממדית משעשעת, מנוולת, או שידית, והאדם הלא מוגבל או הורי הילדים שמכירים את הדמויות יחליטו כיצד מתייחסים לאנשים קטנים. איור הספרים כגון זה של האחים גרים תורם ליצירת הסטיגמה של האיש הקטן כדמות גרוטסקית. השחקן פיטר דינקלג ', המפורסם ממשחקו כגמד ב"משחקי הכס" מסרב למלא תפקידים סטריאוטיפיים הקשורים לגמדות, כמו שדונים.
הגמדים בספרות מופיעים בשלוש צורות. צורה אחת היא זאת המופיעה במיתולוגיה הנורדית כשהגמד הוא יצור דמיוני ושונה מאוד מאיש קטן. הילד הנמוך אינו מזדהה אתו אלא נשאר משועשע. הגמדים מופיע יחד עם שדונים, דרקונים וחדי-קרן. הוא ישות השוכנת בהרים, במערות וביערות. הגמדות שם קשורה לחוכמה, עבודה גופנית ויצירתיות. וכאן אולי מקור הקסם של הגמדים שכותבים אליהם כל כך הרבה סיפורים ואגדות. הם קטנים כמו ילדים אך חכמים כמו מבוגרים.
הסוג השני הוא של יצורים דימיוניים בגודל אגודל כמו ב"גוליבר בארץ הגמדים" של ג'ונתן סוויפט, "אצבעוני" מ"אמא אווזה" ממעשיות האחים גרים, או "אצבעונית" של הנס כריסטיאן אנדרסן. בדמותה של אצבעונית מודגש הניגוד בין גופה הזעיר לבין אומץ ליבה ושכלה החריף, שבעזרתם היא גוברת על קשיים רבים. וגם ב"אצו רצו גמדים" של מרים ילן שטקליס הגמד אינו איש קטן אלא יצור שמתחבא בתוך שבלול. בגמדי אצבע ברור לקוראים המסבוגרים ולילדים אלו דמויות בדיוניות.
הבעיה העיקרית היא עם הסוג השלישי, שבו הגמדים מתוארים כיצורים דמויי אדם נמוכי קומה, אינטליגנטיים, קשוחים, בעלי זקנים וכבעלי כוחות על-טבעיים. לגמדים של שלגיה יש לכל אחד תכונה אחת נוספת לקומתו הנמוכה: ביישני, עליזי , ישנוני וכו'. בקרב היורובה מדרום ניגריה הגמדים מתוארים כחברים נחותים בחברה. הם אובייקטים של שעשועים ולעג. וכן בעולם האמיתי בקרב היורובה, הם אינם יכולים להחזיק בתואר ראשות כגון ראשי משפחה, ראשי כפר או מלכים. לא ברור אם הנוהג קדם לדמויות הספרותיות או בא בעקבותן.
בשיח על מוגבלויות, אנשים קטנים כמעט ולא נכללים, אפילו באקדמיה. בבלוג קודם כתבתי על "רחוק מהעץ" של אנדרו סלומון. שם מוקדש פרק לגמדים, והוא ממליץ לנו הרופאים להתייחס לקומה הנמוכה כאל חלק מזהותו של הילד ולא רק כאל סימן של מחלה.
מאחר והתרבות היא גורם חשוב בעניין הזהות של בעלי מוגבלויות, ורובנו מכירים אותם רק מתיאורם התרבותי, חשוב להרחיק את קטני בקומה מספרות הגמדים שמתייחסת אליהם באורח שלילי – כן ממש לאסור את ההתייחסות הפוגענית באנשים קטנים, אפילו כשההתיחסות היא חיובית, כמו בעלובי החיים:
They laugh at me, these fellows, just because I am small / they laugh at me because I'm not a hundred feet tall / I tell 'em there's a lot to learn down here on the ground / The world is big but lil' people turn it around…